שירי הקובץ "הבטחנו זה לזה" מתארים עולם של שבר , עולם של חורבן, ומעבר להתפוררות ולריסוק הרוחני והפיזי צומחת בין השיטין ציפייה לגאולה, לתיקון, לאיחוי.
עדנה מיטווך- מלר ממשיכה בשירתה לחצות רובדי קיום שונים , לתאר בלשון עדינה ורכה חוויות ומצבים - והשירים צוללים עד מעמקים, עד תת ההכרה: המשוררת חשה שהשבר בא מתוך הבריחה מן החיבור הנפשי האמיתי, מפרישה מלאכותיות מן העצמיות של האוהבים:" ולא היתה לנו סיבה / לפרוש מעם עצמנו/ הכל היה יפה מדי/ מושלם, נשגב, מובן/ רק לא היה פשוט די זמן/
לחיות כבני אדם" ( עמוד 10)
הפנימיות הטהורה של האוהבים היא זו המחברת אותם, וכל הינתקות ממנה מובילה לבריחה ממהותם האנושית, מאהבתם המיוחדת. בספרה הקודם " בשם האהבה" כתבה עדנה :"בתת ההכרה, במחתרת הנשמה/ בחדרי חדרים של הבינה הנסתרה/ אני חושבת על לילה אחד איתך/ על החגיגיות שבתכונה לפני/ ועל העייפות השאננה אחרי". ( עמוד 15).
"מחתרת הנשמה" של עדנה נותרה צרופה כשהיתה, וגם בספרה החדש היא מזקקת וצורפת רגעים אינטימיים והופכת אותם לרגעים קיומיים :
" מי שהיכה בו חלומו/ אינו כותב על שחפים ובקתה ירוקה/ הוא יודע כי שחפים נודדים/ ובקתה אין חום בה- קשה מצעקה" ( עמוד 78).
שברון החלום הוא שברון האדם- ומול השבר הזה אין מקום לפסטורליה ולתמונות גן עדן מדומות על בקתה חלומית מוקפת שחפים המבקשים את יופיה והאושר הגלום בה. המציאות הקשה שכל כולה בריחה מן הפנימיות ומן האהבה יוצרת מציאות אחרת: זו בקתה ללא חום, ללא תחושה של אהבה וחום, ומה שנורא מכל : היא קשה מצעקה. המשוררת אינה מתארת צעקה המאיימת על הבקתה השבורה, אלא מקוננת על אומללות הבקתה: הבקתה החלומית הזו עתה קשה מצעקה.
אותה אינטימיות שיכולה לצמוח מאהבה בין זרים הפכה זרות מעיקה. בספרה הקודם 'בשם האהבה' כתבה עדנה:
האינטימיות הצרופה ביותר/ בין שני אנשים זרים/
כולה להיות לעתים/ תמצית חיים צרופה/
של שני אנשים קרובים" ( עמוד 31 ).
בספרי אהבה קודמים שרטטה עדנה אפשרויות שונות של ביטויי האהבה ובדיאלוג הזה עם עצמה ועם העולם הרכיבה ובנתה חלקים שונים כדי ליצור פאזל שלם משלה. עתה כשהעולם התרסק עם שברון האהבה, היא רואה ציפורים שחורות ואותה בקתה שהפכה לצעקה מאבדת את אותות החיים האחרונים, היא הופכת לבית קברות.
"כשמתה האהבה/ חגו ציפורים שחורות על חלוני/ פיזרו גרגרים בלתי מוכרים/ חדר העבודה הפך לרחבת בית קברות עירוני/ בו מתכנסים אבלים לבכות יקרים" ( עמוד 40).
הציפורים שבישרו נדודים אחר האהבה, שינו מהותם מרגע שהעולם הפך עורו, מרגע שהווית האוהבים הפכה לחורבן. כותבת המשוררת על התמורה הקשה:" בילדותי האמנתי כי ציפורים הן/ צבע, חופש, אור בשורה/ זה שהתל בי היה עריץ מהן/ נטל נעוריי ופיזרם בלי רחם/ ברחוב המוליך אל קצות השדרה".
האוהב שבחר לעזוב את אהובתו, בחר להרוס את העולם כולו, בחר לפורר את מציאות גן העדן. אובדן האהבה אינו גורם הנמצא בתחום הפרט. האובדן מקבל משמעות קוסמית המובילה עד לגן העדן ולראשית הבריאה:
"איך אתה מקפל ומניח בצד אגם/ את המקודש בין בני האדם/ איך אתה חי עכשיו בארץ השלווה/ מה על הנחש ומה על חווה?"( עמוד 18).
שברון הקשר בין בני הזוג מוליך אותם לעימותים משפטיים, ולאהובה המשוררת יש תחושה של כאב על אובדן הקשר, אובדן השפה הטהורה שגישרה ביניהם: "איבדנו קולנו/ הפקדנו אותו בידיד הפוסקים/ פקידי בית המשפט/ בית מממכר/ בית משטר/ בית שיכר/ שם ייגזרו חיינו/ לאש ולמים/ לדם ולדבר/ לשחין , לערוב/ לברד ולברק/ לכינים ולחושך/ לאבדון ולכיליון" ( עמוד 72) . מעבר למכת עשרת הדיברות הנרמזת בין השורות, אותן מכות שהן עונש על הכבדת לב, כל כחש הלב, כואבת המשוררת את איבוד השפה, שפת הצמיחה הוחלפה בשפת הרס:
"איבדנו שפה, צלילים ובית/ זכינו בשפת החורבן והמיט".
השבר אינו מרפה , שכן אותותיו יישארו לעולם. אותה קרבה, אותה אהבת עבר שנכתשה והפכה לאבק, הופכת לצלקת עמוקה - צלקת שקשה למחוק: שינוי כה עמוק שנותר ממנו חותם פיזי ורוחני כאחד.
כותבת עדנה:" אנשים עדינים כאובים/ אנשים קשים כאובים/ אינם נותרים לעולם// כמו שהיו לפנים" ( עמוד 88).
שורות קשות, וכאשר אנו משווים אותן לשורות משירי אהבה קודמים של עדנה, מרגישים בעומק הכאב. בספרה קודם כתבה:
"הלילה הקצר ביותר
בין שני אנשים זרים
יכול להיות לעתים
תמצית לילות ארוכים
בין אנשים קרובים" ( שם)
בספר החדש אנו חששים שהזרות ניצחה את הקירבה .
בעבר צירפה אדנה כמוטו לאחד מספריה את האמירה של הרמן הסה :
"האדם חייב לנסות כל הזמן את הבלתי אפשרי כדי שיווצר האפשרי". דומה שבדרך כתיבתה היא בוחנת עצמה ומנסה לבחון מצבים קיומיים כדי לצייר אותם עד קצה אפשרות קיומם, עד קצה הרעידה, הרטט.
הכאב הקיומי הופך את האהבה למכוות אש, לנטל של בחירה והכרעה :
החיים השתנו ויש תחושה של סוף:
"היה מה שהיה/ ברוך מה שעבר/ הרע היה לטוב/ הטוב היה למר/ בהסכמים בלי חתימות / הכל נשאר/ באשמות בלי הוכחות/ הכל נגמר" (עמוד 94). היפוך השפה הוא מכבסת מלים שבה אובד מקורה הטוב של מלה ומשתלט הצעד הרע. הטוב הפך לרע וכל זה מוביל לסיום הקשה - הכל נגמר.
לא נותרה עוד אפשרות לבחירה בין טוב לרע. בעבר כתבה עדנה, בספרה
'בשם האהבה' על אותו חופש בחירה מיוחד:
"לא ידעתי עד כמה קשה הבחירה
בין חובות היום לחובות הנשמה
ואדע,
ואירא "
( עמוד 34 ).
מעבר לכל השבר והחורבן יש קצה של תקוה, תקוה לחיבוק, לתיקון, להתחדשותה של הערגה:
"אחרי הטייפון נרגעים השמים/ ושמש רכה מציצה עמומה/ בני מאור משתנים בן כוכב, בן יומיים/ בני אנוש מוכנים לתיקון הנשמה/ אחרי הטייפון, אחרי השאגה/ מחבקת הארץ את הים בערגה" ( 130).
ספר שירים מיוחד מאד, לוחש לללבבות, מתייסר, נוגע ללב.
מאת: הרצל חקק
